.בין האמן לקהל ישנם כללי משחק ברורים למדי:  האמן מציג את אמנותו והקהל מוחא כפיים

.מן הרגל עתיק יומין שדרכו יכולה קבוצת אנשים להביע את דעתה על היצירה

.שאיפתו של כל אמן  היא לגרום לקהל למחוא כפיים כמה שיותר הרבה וכמה שיותר חזק

במופעים בהם הקהל מתחיל למחוא כפיים  תוך כדי שיר או קטע נגינה קצבי,  או שקמים לרקוד

.לצלילי המוסיקה  בליווי קריאות הערצה לאמן,  נוצרת חגיגה המתפרשת כהצלחה ללא עוררין

?אך היכן תמונה זו מתחילה להתעוות

,באותם רגעים הראויים להאזנה מרוכזת  בהם הקהל לא נמצא, הוא עושה הכל : מוחא כפיים, רוקד

.קופץ, זורק פרחים,  הכל- מלבד דבר אחד... להקשיב

אי אפשר להתווכח  עם קהל שנהנה,  אבל, באיזשהו מקום,  תופעה זו מתסכלת את האמן, היות

.ולא ממש מקשיבים לו

,נוצר מצב קצת לא מאוזן , הייתי אומר:  האמן הופך להיות מין מפעיל  של קהל

כמו בשעור ריתמיקה ובעצם, הקהל הופך להיות המופיע.

.למעשה, מדובר כאן בתרבות חדשה שאני מכנה אותה: "תרבות הטברנות״

תוך כדי המרוץ אחרי הרייטינג, כשתכניות הטלוויזיה  מנסות לדבר אל המכנה המשותף הנמוך

.ביותר,  אנו רואים יותר ויותר קהל משתתף

אתה יושב בסלון מול הטלוויזיה  ורואה על המסך אנשים מוחאים כפיים כמו קופים  ואינך מודע לכך

שמדובר בגימיק  של מגישי התכניות  שמטרתו היא למנוע מהצופים להעביר תחנה תוך שהם

שוכחים שהם בעצם אמונים על עיצוב טעם הקהל ואינם מרגישים שום תחושת אחריות  על כך

.שהם מחנכים דור שלם של קהל  שאינו יודע להקשיב

תוך זלזול במקצוע  שלהם ושל האמנים  ומתוך אינטרסים מסחריים בלבד,  הם מגדלים את דור

."הקהל המופיע"