פלמנקו
אמנות הפלמנקו המוכרת בעולם כפולקלור שמקורו באנדלוסיה/ספרד, יכולה לרתק כמעט כל סוג של קהל.
בין המרכיבים העיקריים שבהם: גיטרה, שירה וריקוד, מתנהל דיאלוג מדהים במיוחדותו שלרוב מבוצע בצורה וירטואוזית. אך בעיקר סודו הגדול של הפלמנקו הוא: האמת שמאחורי היצירה.
אנשי פלמנקו אותנטיים מביעים את אישיותם באמצעות אמנותם ולא רוכשים השכלה אמנותית באופן אקדמי. תורה זו מועברת מדור לדור כדרך חיים.
אם נעיף מבט להיסטוריה של הפלמנקו נגלה ששורשיו של פולקלור זה הם כפי הנראה בהודו.
איכשהו ניצוצות אלו הגיעו לספרד באמצעות צוענים נודדים שעל הדרך התערבבו עם תרבויות שונות ובספרד התמזגו עם המוזיקה המקומית. כידוע המאורים שלטו בספרד תקופה ארוכה, לכן כבר בפלמנקו המסורתי בולטת השפעה ערבית בעיקר בשירה.
השירה ביחד עם ההירמון המערבי של הגיטרות ועוד אלמנטים ספרדיים, אנדלוסיים, יהודיים, פלוס השפעות ים תיכוניות נוספות.
כך נוצר המיקס הזה שבסופו של דבר התגבש למה שנקרא פלמנקו.
אחד המאפיינים הבולטים של הפלמנקו הוא השינויים המתרחשים בו לאורך הדרך, כחלק מהתפתחותו. אם במחצית הראשונה של המאה ה – 20 ההשפעה הספרדית בו הייתה הדומיננטית ביותר, על פי המחצית השניה ניתן ללמוד שזה לא מובן מאליו.
מאז גדול הגיטריסטים של תחילת המאה, רמון מונטויה, שהמציא את התכנים הבסיסיים של גיטרת הפלמנקו ועד גדול הגיטריסטים של סוף המאה, פאקו דה-לוסיה, הפלמנקו עבר שינויים גדולים.
ממוזיקה עממית פשוטה אך מיוחדת בעלת אופי ספרדי הפכה למוזיקה מורכבת בעלת אופי יותר גלובלי ופחות ספרדי.
התפתחות מהירה מדי לפרק זמן כזה, ביחס לפולקלורים האחרים בעולם.
מעניין למה הפלמנקו משנה את עורו כמו הייה חסר מנוחה...
בשם ההתפתחות, אמנות זו מגיעה למחוזות שונים ומשונים שבסופו של דבר הפכו את הפלמנקו למין מוזיקת עולם הלא שייכת לספרדים בהכרח, זה בטח לא מה שהם היו רוצים.
הספרדים שמאוד קנאים לפלמנקו ומרגישים שלהם הוא שייך, שמרו עליו בקפדנות, עד כדי כך שבשלב מסוים הפופולאריות שלו ירדה לשפל והעמידה אותו בסכנת העלמות מן העולם.
אך למרבית המזל, ברגעים קריטיים אלו, קרו כמה דברים שגרמו לתחילתו של תהליך מרענן.
פאקו דה-לוסיה, גאון גיטרה, וקמרון דה לה-איסלה, זמר צועני מחונן, השניים יצאו עם חומר חדשני מודרני וסללו דרך חדשה לפלמנקו.
בשנת 1976 פאקו דה-לוסיה הוציא את תקליטו הנודע: "אלמוריימה".
תקליט מדהים שבו הוא משלב כלים נוספים לצד הגיטרה, מה שלא הייה מקובל לפני כן.
תפנית זו שבאה מתוך צורת מחשבה שונה, נתנה את הכיוון לכל מה שקרה בפלמנקו מאוחר יותר. זה היה כמו תרופה שהצילה את הפלמנקו אבל כמו שלכל תרופה יש תופעות לוואי, תופעת הלוואי במקרה הזה היא שאמנם הפלמנקו חזר להיות פופולרי אך בצורה שונה עם השפעות זרות נוספות.
אם פעם חשבנו שסביקס, הנחשב בזמנו למלך הפלמנקו, אמר את המילה האחרונה בגיטרה, ראינו שלא.
אחריו בא פאקו דה-לוסייה ולקח את הגיטרה ליעדים יותר מרוחקים.
גדולי הגיטריסטים העכשוויים בספרד כמו לדוגמא, ויסנטה אמיגו, חיררדו נוניאז ועוד...ממשיכים את דרכו של לוסייה ומרחיקים לכת עוד יותר.
מדור לדור, הפלמנקו מתרחק מספרד. אם מישהו לא יחזיר אותו הביתה, תלך ותתחזק התחושה שספרד היא לא תחנתו הסופית של הפלמנקו.
באלדי אולייר