תחרויות במוזיקה
מאז ומתמיד התחרויות סיפקו בידור טוב וכנראה שלצורך זה פותחו כל ענפי הספורט. ביוון העתיקה היו מפסיקים את כל המחלוקות והמלחמות בזמן תחרויות הספורט. הרומאים לעומת זאת, החליטו שגם מלחמה היא תחרות מבדרת כשצופים בה מן הצד. הגלדיאטורים נלחמו זה בזה עד מוות להנאתו של הקהל.
תודה לאל, כיום כבר אין דברים כאלה. כמו בכל תחומי החיים גם במוזיקה התחרות היא מרכיב דומיננטי.
התחרות היומיומית עם עצמנו מול ההתמודדויות והאתגרים החדשים לצד תחרויות יזומות נושאות פרסים, לכל סוגי המוזיקה.
כדי להגיע לרמת נגינה וירטואוזית הנדרשת מסולן קונצרטים צריך להיות משועבד לכלי מילדות ולהקדיש לזה את החיים. מי שבנוי לזה פיזית, שכלית, רגשית ונפשית עליו לעבור את המסלול הבא:
בערך בגיל שש להתחיל בלימודי נגינה לצורך העניין, נגיד, פסנתר, לעבור את כל שלבי הלימוד הנדרשים, לסיים את האקדמיה למוזיקה בהצטיינות "נגן מחונן". עכשיו הסיפור רק מתחיל, הדלתות לקריירה בינלאומית יתחילו להיפתח רק אם יזכה במקום ראשון באיזושהי תחרות לפסנתר, תחרויות כאלה מתקיימות אחת לשנה בכל מיני מקומות בעולם.
רק כדי להתקבל לתחרות צריך להיות פנומן. מתוך מאות פנומנים אחד מגיע לפרס הראשון. אומרים שפסנתרן טוב צריך אצבעות ארוכות וחזקות, בתחרויות אלה הפסנתרן צריך גם לב חזק, כדי לעמוד במתח של כל שלבי הסינון.
הפינליסטים שעוברים את כל מדורי הגהנום האלו מכנים את הפסנתר "המפלצת השחורה". כי נדרש מהם לנגן יצירות קשות וארוכות המחייבות יכולת ריכוז גבוהה ביותר שתביא לנגינה מדויקת, וירטואוזית אך לא רק טכנית אלא גם רגשית מוזיקלית, בעלת אינטרפרטציה מקורית ומעניינת וכל זה בתנאים של מתח והתרגשות בלתי נמנעת במעמד מעיין זה.
יש הטוענים שבאמנות לא נכון לקיים תחרויות, כמו בספורט. כשאנשים רצים 100 מ' זה ברור כשמש באופן חד משמעי ולא ניתן למחלוקת שמי שהגיע ראשון רץ יותר מהר מאחרים. נקודה. בנגינת פסנתר לדרג מקום ראשון שני שלישי, כ"א מנגן עם האישיות שלו וההבדלים בין המקום הראשון לשאר הפינליסטים תלוי קצת בטעם השופטים, קצת יותר מקוריות וכריזמה בימתית ואולי קצת יותר מזל.
התחרות היא אכזרית ואולי לא תמיד עושה צדק, אבל היא תורמת למתחריה ניסיון חשוב השווה להרבה שעות של אימונים.
בתחרויות שמתקיימות בתחום הזמר הקל הסיפור שונה.
שם מתחרים על האוזן של המאזין, שיבין ויאהב את השיר משמיעה ראשונה, אחרת השיר "הולך הפח".
כדי שהמאזין יוכל לשפוט שיר משמיעה ראשונה, הוא צריך וודאי להיות בעל אוזן מאוד חדה, כי אחרת איך יוכל לעכל תוכנו של שיר משמיעה אחת ?
נעזוב לרגע את המוזיקה, ונתאר לעצמנו שפיזיקאי גדול יושב מולנו ומנסה להסביר לנו משהו בפיזיקה. אם הוא ידבר בשפה אקדמית מדי עם כל מיני נוסחאות מתמטיות ומונחים מקצועיים לא נוכל להבין כלום. וכשלא מבינים, נרדמים. אך אם ידבר בשפה יותר עממית, ויש להניח שכך יעשה, לא רק שנוכל להבין אותו, אלא יש גם סיכוי שנוכל לאהוב את דבריו.
אותו דבר גם במוזיקה: זאת תהייה עיקשות וטיפשות מצד המוזיקאי לחשוב שלמאזין יש מספיק כלים כדי לפענח תוכן מוזיקלי ברמה מקצועית. על מנת שתיווצר הבנה טובה בין האמן לקהל, האמנות צריכה להיות מוגשת במינון המתאים ליכולת הספיגה של הקהל.
כעת נשאלת השאלה: מה, נוריד את הרמה המוזיקלית שלנו ? בשביל זה למדנו שנים ומכרנו את חיינו למוזיקה כדי להגיע לבמה ולעשות שטויות ? לא ולא !
השאיפה צריכה להיות תמיד ליצור מוזיקה בעלת ערך אמנותי גבוה ככל האפשר, יחד עם זה שהמוצר יהיה קומוניקטיבי לקהל. יש יוצרים שעושים את זה בהצלחה רבה, הם למעשה הבינו את הדבר הכי חשוב. שיר צריך להיות בעל שתי תכונות: תכונה א' – רמה מוזיקלית, תכונה ב' – מובן לקהל.
השיר הנושא את תכונה א' בלבד, יכול להצליח רק אם יושמע מספר רב של פעמים עד שניתן יהיה להבחין באיכותו – לא מתאים לתחרות.
השיר הנושא איתו את תכונה ב' בלבד, אולי נאהב אותו מייד, אבל אחרי כמה השמעות ימאס לנו ולא נרצה יותר לשמוע אותו – מתאים לתחרות.
השיר בעל תכונה א' ו – ב', הוא השיר הרצוי. שאיפתו של כל מוזיקאי, לא תמיד מצליחים, אבל כשזה קורה זה מוליד שלגר לשנים רבות.
במסגרת תחרות האירוויזיון – הרבה שירים בהשמעה אחת, שירים המוגשים בתחרות זו ברוב המקרים הם בעלי תכונה ב' + איזשהו גימיק שיביא את הזכייה.
וודאי תשאלו מה עם כל השלאגרים שזכו במקומות ראשונים לאורך כל ההיסטוריה של האירווזיון ?
היו אלה שירים בעלי שתי התכונות גם יחד. יהיה מאוד לא מקורי אם אגיד שמשנה לשנה האירווזיון הולך ומתדרדר כי את זה כבר אמרו. הרבה ארצות משתתפות, ובמקום שכל מזמןתביא משהו מהמאפיינים של ארצם, כולם מתלבשים על האופנה השולטת בעולם, ומתאימים את עצמם לשטף האירווזיוני תוך כדי ניסיון לקלוע מה שיותר קרוב לטעם הקהל.
לאחרונה ויתרו גם על התזמורת, כי עכשיו האופנה היא פלייבקים אלקטרוניים שתזמורת חיה לא יכולה לנגן.
לא אתפלא אם בשנים הבאות כל מדינה תשלח וידאוקליפ ויעשו הצבעה טלוויזיונית או אינטרנטית, כי במילא מה שמביא את הרייטינג הגבוה לאירווזיון זה המתח של ההצבעה ופחות השירים.
קונספט זה יוצר מצב שאמנים רציניים בעלי ניסיון ומוניטין, כמעט שלא משתתפים בתחרות זו, לכן רוב הזמרים הם אמנים צעירים בתחילת דרכם, והאירווזיון יכול לשמש להם כקרש קפיצה.
אבל האירווזיון הואתחרות של כשרונות צעירים לצורך זה יש תחרויות אחרות כמו בראבו, כוכב נולד...
האירווזיון מתיימר להיות תחרות בינלאומית יוקרתית למקצועיים. הקהל בונה את טעמו על פי מה שמרגילים אותו לשמוע ולכן ככל שניצור מוזיקה יותר איכותית הביקוש לה ילך ויגדל. אבל המוזיקה היא סוג של מקצוע שבו הקו המפריד בין החובבנות למקצוענות הוא מאוד מטושטש.
כל מי שיכול להשיג במה משפיע על טעם הקהל, לכן כל מה שנשאר לי להמליץ למאזיני מוזיקה, הוא להיות קצת יותר סלקטיביים ולהשתדל להקשיב למוזיקה טובה.
לא נצפה מחברות התקליטים שיעשו בשבילינו את הסינון הזה כי הם רוצים להרוויח הרבה כסף ומהר.
גם הם נמצאים בתחרות משלהם.
לסיכום, ניתן לומר שיש תחרויות מוזיקליות שבהם השאיפה היא לרמת איכות מוזיקלית. ויש תחרויות בעלות אופי מסחרי שבהם מתנהל הקרב על הבינוניות.
באלדי אולייר